ירושלמי- לשון תורה בנדרים

אדם יכול לאסור על עצמו דברים, על ידי נדר. איך קובעים מה בדיוק נכלל בלשון הנדר? למשל, אם אדם אסר על עצמו כל מאכל מבושל, האם מותר לו לאכול צלי? האם צלי בכלל מבושל או לא?

בשני התלמודים דנו בשאלה זו.

בתלמוד הירושלמי אומרים שיש בזה מחלוקת בין החכמים (נדרים ו א). רבי יוחנן אומר "הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם", ורבי אושעיא אומר: "הלכו בנדרים אחר לשון תורה". לפי רבי יאשיה יש לעיין בלשון התורה מה נכלל בכל מושג. (בירושלמי אומרים שרבי יאשיה אומר כך לחומרא ולא לקולא).

לעומת זאת, בתלמוד הבבלי לא מוכנים לקבל שיש מאן דאמר שסובר ש"הלכו בנדרים אחר לשון תורה".

על המשנה הנ"ל, האומרת "הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק", אומרים בבבלי שיש ברייתא: "תניא: ורבי יאשיה אוסר, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: 'ויבשלו את הפסח באש כמשפט'."

בבבלי (נדרים מט) אומרים, שלכאורה משמע מכאן שרבי יאשיה סובר שבנדרים הולכים אחר לשון תורה, שהרי הוא מוכיח מפסוק מה נכלל בלשון מבושל. אבל דוחים את ההבנה הזאת, ואומרים שלכולי עלמא הולכים אחר לשון בני אדם, ומחלוקת רבי יאשיה וחכמים היא מהי לשון בני אדם. כל אחד מהחכמים אמר את דבריו לפי מה שנוהגים בני אדם שבמקומו לפרש לשון זו. ואף שרבי יאשיה הוכיח את דבריו מפסוק, אין זו אלא אסמכתא, ואין ללמוד מכאן שלשיטתו הולכים אחר לשון תורה.

לסיכום, לירושלמי יש מאן דאמר שהולכים בנדרים אחר לשון תורה. ואילו בבבלי לא מקבלים שיטה כזאת.

ההבדל בין התלמודים בסוגיא זו, קשור ליחס הכללי של התלמודים ללשון הקודש. בתלמוד הירושלמי מצאנו בכמה מקומות שעוסקים במעלה לדבר בלשון הקודש. וגם בסוגיא זו, אומרים בירושלמי שלפי רבי יאשיה יש לפרש את לשון הנדר לפי משמעותה בלשון תורה.

לעומת זאת כאשר נמצאים בחו"ל, לשון תורה אינה שייכת כך כך ללשון בני אדם, ולכן אין לפרש את מה שנכלל בלשון הנדר, לפי לשון תורה.